אני מחכה ל F שתיקח אותי ממנהטן לקווינס. ספר פתוח על ברכיי ואני מנסה לעיין בו באור היחסי של התחנה, משום שלידי מתיישב בחור שחור נמוך ודק עם מבט עכור מהגיהינום. השער שלו נפוח מטונף. הוא לבוש מכנסי טרנינג מוכתמים, סוודר בלוי. לרגליו נעלי ספורט ישנות וידו האחת אוחזת בעגלת סופרמרקט עקומת גלגלים מכוסה ברזנט. הוא שואל אותי שאלות בקול נמוך איטי:
"Do you speak English? Where are you coming from? Sweden?"
העיניים שלו חודרות את מסך השער השחור ומנקבות לי את הרקה, כשאני קוראת את המילים:
All the diverse areas of human activity involve the use of language. Quite understada…
הוא ממשיך:
Denmark?
אני מרימה עיניים מהספר אל הרציף ומבחינה בפתח הצלה – שתי נשים צעירות עומדות על הפס הצהוב ומשוחחות ביניהן. אני מכניסה את הספר לתיק, קמה מהספסל ומתקדמת לעברן. עכשיו אני זאת ששואלת שאלות שאני לא צריכה עליהן תשובות :
Excuse me. Does the F train stops at Roosevelt Island? Does it arrive at Queens?
הן חביבות בצורה כמעט יוצאת דופן ואני חושבת לעצמי שהן מבינות היטב את השפה האילמת של הפחד.
חמש דקות לאחר מכן מגיעה הF. אני צונחת בעייפות על מושב פלסטיק כתום וקשיח, בוהה בכלום הכהה הנשקף מהשמשה האטומה של קרון הסאבווי שלא מפסיק להתחלף בכלום כהה אחר ונזכרת בשיחה עם מכר שהתקיימה לפני נצח ששת החדשים שאני חיה בעיר הזאת. הוא אמר לי שההומלסים נעלמו מניו יורק ביום שג'וליאני הפך לראש העיר.
השנה היא 2008, ג'וליאני כבר מזמן לא מכהן כראש העיר של ניו יורק, אבל הם באמת נעלמו. נעלמו מעיניהם של הניו יורקרים, נעלמו מתחנות הסאבווי, מהספסלים בוושינגטון סקוור, מהחזיתות האחוריות של בנייני היוקרה, ממלמלים לעצמם או למישהו אחר, שותקים או מתפללים, מתחננים לדולר או לחיוך, מטיפים לישו או מתנבאים לאלוהימים אחרים בשפות פרטיות בניבים משונים.
בעוד שנה גם אני לא אראה את הבחור השחור הדק עם השער המטונף והמבט הגיהינומי. העיר תכסה על הכול כמו שמיכה עבה. היא תכסה על הקולות, על המראות, על התחושות. היא תפיק המיה עמומה חנוקה של נחילי אדם מתוך גופו העצום של נדל אנושי ענק חסר פנים ושם המתפתל אל ומתוך תחנות הסאבווי, חנויות היוקרה, דוכני התיקים הזולים, בתי המידות, הבארים האפלוליים והמסעדות האתניות, שבחזיתן משרת תמיד אדם בגוון העור המתאים.
niritext.com
נירית צארום – עריכה לשונית וכתיבת תוכן
