זוכרים את סדרת האימה ״חניבעל״ בכיכובו של השחקן הדני הנהדר מאדס מיכלסן (Mads Mikkelsen)? האם אתם מזהים את השחקן עם חניבעל? כנראה לא. כמו כן סביר להניח שאתם לא מזהים בפסל ״האדם החושב״ את רודן ואת אחת הדמויות בציור ״חתונה כפרית״ כברויגל. אבל בספרות ההבחנה הזאת אינה מובנת מאליה. רבים טועים לחשוב שקיימת זהות בין הסופרים לדמויות שבראו בספריהם בעיקר אם הם סופרים טובים, שבראו מציאות פיקטיבית משכנעת.
מהימנות הדובר
סופר המופת, ניקולאי ואסילייביץ׳ גוגול (1809–1852), עשה מטעמים מהנטיה של הקוראים לזהות את הדמות או את הדובר עם הסופר. הדובר של גוגול פונה ישירות אל הקורא, מדווח על ״המתרחש״ בפירוט רב, לא מחסיר אף פרט, משתף אותו ב״מחשבותיו״. מהימנותו לכאורה, מתחזקת נוכח תיאורי מציאות יומיומית ריאליסטית, שבתוכה נשתל פרט שאינו מתקבל על הדעת. דוגמאות: ברומן הנפלא ״נפשות מתות״ הגיבור, פאבל איוונוביץ צ׳יצ׳יקוב מבקש לקנות נפשות מתות, סיפור קצר ושמו ״האף״ מתאר את אפו של האססור הקולגי קובאליוב, שהתגלה בתוך כיכר לחם.
חמש שאלות המ״ם
הדובר בסיפור הקצר ״האף״ אבסורדי לא פחות מהעלילה שלאורכה הוא משטה בקורא. השתלשלות האירועים מנוסחת כמו ידיעה עיתונאית מהימנה שבה נענות תשובות לחמש שאלות המ"ם:
1.מי מעורב במקרה? הספר איוואן יאקובלביץ׳ 2.מה קרה? איוואן יאקובלביץ׳ מצא אף בתוך כיכר לחם. 3.מתי זה קרה? ב-25 במארס (מרץ) 4.מקום – היכן זה קרה? בשדירת ווזנבסקי בפטרבורג 5. מדוע זה קרה? לאיוואן יאקובלביץ׳ התחשק לאכול לחם חם עם בצל.
ניו ג׳ורנליזם
הדיווח חדשותי לכאורה כתוב בסגנון שייקרא יותר ממאה שנה לאחר מותו של גוגול ״ניו ג׳ורנליזם״, זוהי כתיבה אישית שמעמידה את האובייקטיביות בספק ובמרכזה עומד העיתונאי כבעל עמדה ותפקיד חברתי. ואכן כעיתונאי מסור, ממשיך הדובר ומוסר מידע מפורט על השתלשלות העניינים: קורותיו של קובאליוב בערב שקדם להיעלמות האף וחשדותיו; סירובו של פקיד העיתון לפרסם מודעה על אובדן האף, מחשש מפגיעה בשמו הטוב של העיתון; ההיגיון שבדברי הרופא, שברוח שבועת היפוקרטס מעדיף לא להדביק את האף שנמצא בסופו של דבר, כדי לא לגרום נזק ועוד ועוד.
גוגול מוליך את הקורא אל שוקת שבורה
אבל גוגול מוליך את הקורא אל שוקת שבורה - בסופו של הסיפור הדובר בא בתלונות אל הסופר: ״איך יכולים סופרים לבחור להם לבחור להם נושא שכזה? אני מודה, הדבר נבצר מן הבינה לחלוטין, הרי זה כאילו...לא, לא, איני מבין זאת כלל.״ גוגול לועג לקרתנותו של הקורא, יחסו לאובייקט אסתטי - ספרות, כאל אובייקט פונקציונאלי, שצריכה להיות בו תועלת כלשהי. לפעמים זאת תועלת נפשית, נניח סיפוק יצר הרכילות או סתם חטטנות.