המזל דפק על הדלת
מישהו שם לי כרטיס אוטובוס ביד ואמר: ״סעי״. אז נסעתי. אבל זה לא מדויק, הייתי מיואשת. שנים השקיתי את העציצים שלי ושום דבר לא צמח בהם. ניסיתי הכול, אפילו ניגבתי את העלים בצמר גפן טבול חלב כמו שסבתא שלי הייתה עושה. אומרים שאצלה הכול פרח, אבל לצמחים שלי זה לא עזר. הם נרקבו. רציתי להתייעץ איתה. אבל כבר מזמן הייתה בין המתים.
ואז קיבלתי את הכרטיס. כולם אמרו שזה כרטיס יקר מאוד. אף אחד לא הבין איך קיבלתי אותו. גם אני לא. דודה שלי נזכרה במשפט שהמצרי משכונת התקווה נהג לומר: ״כשהמזל מגיע, הוא דופק על הדלת״. נכון שהרבה דברים קרו מאז והבית בשכונת התקווה נמכר. אבל המזל דפק על הדלת שלי. ואני יודעת שזאת קלישאה לכתוב: ״אצלנו בבית אומרים: מכתוב!״. אבל אומרים, אנחנו טיפוסים דטרמיניסטיים.
לא היה לי הרבה מטען, את הצמחים הרקובים לא היה טעם לקחת, השארתי אותם בבית. אגדל צמחים אחרים, אמרתי לעצמי, מי יודע אולי הם יפרחו. אבל לא ויתרתי על ג׳ורג׳. הוא רעד, כשהוריתי לו לשבת על רצפת האוטובוס. בהמשך הנסיעה נצמד אלי מתנשף. טלטלות הדרך לא עשו לו טוב. נזכרתי ששמעתי פעם, שכלבים מקבלים בחילה בנסיעות ארוכות. כדי להקל עליו, פתחתי את החלון. הנוף היה מונוטוני, דיונות ועוד דיונות ועוד אבק צהוב. מישהו ביקש שאסגור את החלון. סגרתי. חיבקתי את ג׳ורג׳. הרגשתי את פעימות הלב המהירות שלו. ככה זה עם כלבים, חשבתי לעצמי, חיים מעט ומהר.
הלילה ירד וגם אנחנו ירדנו מהאוטובוס. ג׳ורג׳ כשכש בזנב ורחרח את האדמה הלא מוכרת ואני בדקתי את השמיים הזרים. ראיתי את הכוכבים. אולי המזל בכל זאת דפק בדלת שלי הרהרתי בתקווה, כשחיפשתי את הדרך אל מקומי. אך התקווה הלכה והתבדתה ככל שחלפו הימים, החודשים. התקשיתי למצוא אותו ולא היו לזה מילים. הסתבכתי. אימא שלי קנתה לי כרטיס חזור. עליתי לאוטובוס וירדתי בבית. לא ויתרתי על ג׳ורג׳, אבל יותר לא ניסיתי להצמיח שום דבר בעציצים או במקום אחר. מכתוב!
niritext.com