נירית צארום | עריכת ספרים | עריכה ספרותית, עריכה לשונית
2 דקות
עודכן ב: 8 אוג 2019
ב-1995, שנה אחרי שג'וליאני נבחר לראש העיר של ניו-יורק והפך אותה לדיסנילנד, נולד הסרט מוציאים עשן (Blue in the Face), האח הצעיר והמצחיק של הסרט עישון (Smoke) שיצא באותה שנה. את עישון ביים וויין וונג ופול אוסטר כתב את התסריט. אבל וונג ואוסטר הרגישו ש"עישון" לא ביטא היטב חלק מהדמויות ולכן ביימו את מוציאים עשן. את הדמויות מגלמים שורה של פרסונות: לו ריד, ג'ים ג'רמוש, מייקל ג'יי פוקס, מדונה, רוזאן בר ועוד.
דרך אגב חיים
מוציאים עשן הוא הערת אגב קטנה ושפויה על החיים בקרתנותם – התחנות הקבועות, שגרת הדיבור, פעולות היום-יום הקטנות שאנחנו מבצעים ללא שימת לב – האגביות שבה מתנהלים החיים האנושיים רוב הזמן. בוב (ג'ים ג'רמוש) מחליט להפסיק לעשן ומגיע לחנות של אוגי כדי לחגוג את המאורע ומגלה אמת קטנה של מעשנים – סיגריה היא לא רק סיגריה – אוגי ובוב מצטלמים יחד לרגל המאורע ומעלים זכרונות מהסיגריה הראשונה המרגשת כמו הסקס הראשון, ייצוגים זוהרים של עישון בקולנוע, הסיגריה שאחרי, סיגריה עם הקפה של הבוקר ועוד.
הרחק מהחלום האמריקאי
אלו שנות ה-90 ובברוקלין חי הרחק מהחלום האמריקאי זן אנושי נכחד של ניו-יורקרים. הם נפגשים בחנות הטבק שמנהל אוגי ובסביבתה: מפלרטטים, מתווכחים, צוחקים, כועסים, מתפייסים ועוד. העישון מעניק לחיים בסרט ממד אקזיסטנציאלי אבסורדי; לו ריד מדבר על ניו-יורק, על המשמעות של התפרקות הדודג'רס, על משקפי עתיד רבועי עדשות ועל עישון: "כן אני מעשן." אומר ריד בסרט ומוסיף: "רבים מחבריי מתו מזה. מצד שני כשאני מעשן סיגריה, אני לא מחסל בקבוק של וויסקי בחמש-עשרה דקות, כך שאם מסתכלים על כך מנקודת המבט הזו, זה מכשיר בריאות".
"אני לא יכול לזכור שום דבר שקרה לפני, נניח, גיל 31."
הסרט מביא נתונים סטטיסטיים לכאורה על הקבוצות אתניות השונות החיות בברוקלין שזור ריאיונות מצחיקים הממחישים את הרב-גוניות האנושית בניו-יורק ואת חוסר היכולת לכמת אותה לנתונים מספריים. הניסיון של הדמויות לנסח אמירות ייצוגיות כלליות – קלישאות – קורס לתוך המציאות הפרטית. ריד לא מצליח להיזכר מתי עישן את הסיגריה הראשונה, "זה קשור לזכרונות ילדותי" אומר ריד "הם לא נגישים עבורי, הם היו כל כך לא נעימים שאני לא יכול לזכור שום דבר שקרה לפני, נניח, גיל 31." גיבור מקומי תושב ברוקלין נוקט יוזמה אישית להסרת שקיות ניילון שנתפסו בעצים של הפארק בברוקלין ואף רותם לפעילות זו את חבריו.
גוון אחד של טירוף
שברו של החלום האמריקאי הוא הערת שוליים עדינה בגוף הסרט – בדמותו של שפיטר מלוני (מייקל ג'יי פוקס), הגאון של השכונה שנסע ללמוד בהרווארד, חוזר לברוקלין ופוגש את טומי חברו לספסל הלימודים, שקורא עיתון בפתח חנות הטבק. טומי נעתר לבקשתו של פיטר ועונה על שאלון מדומיין שבוחן את יחס האנשים לדת, את הפוטנציאל שלהם להפוך רוצחים, את היחס שלהם לאיבר המין שלהם ואת נכונותם לאכול צואה. כאן כבר מבין טומי שפיטר איבד את שפיותו וכאשר הוא שואל אותו באיזו דת הוא מאמין הוא עונה: 'דת השפיות' וממליץ לפיטר לנסות אותה. מוציאים עשן הוא הוא לא סרט גאוני, לא מתחכם ולא מתוחכם. הוא מציג גוון אחד של טירוף ואלף גוונים של שפיות.