עריכה ספרותית תשביח את כתב־היד שלך וכך גם ליווי כתיבה. על עריכה ספרותית ועל ליווי כתיבה מעולים אפשר ללמוד מעבודתה של עורכת ספרים, תרזה וון הוף טורי, עורכת ספרותית שהנחתה את נל הרפר לי טיוטה אחר טיוטה עד שכתב היד שהגישה להוצאת ליפינקוט הפך הנובלה המפורסמת, ״אל תיגע בזמיר״.
בקיץ 1957 העבירה נל הרפר לי, סופרת שאפתנית בת 31, כתב-יד בשם ״ניצב כל הלילות״ לסוכן שלה, כדי שישלח אותו להוצאות לאור. אחת מהן, הוצאת ליפינקוט (J. B. Lippincott Company), רכשה את זכויות הפרסום של כתב־היד, והוא הועבר לידיה של עורכת ספרותית בשם תרז וון הוף טורי (Therese von Hohoff Torrey), שנודעה במקצועה, עריכת ספרים, בשם תיי הוף. הוף, שהייתה עורכת ספרותית ותיקה ומוערכת מאוד בסוף שנות ה־50 לחייה, התרשמה מאוד מהברק הספרותי של הרפר לי. אולם חשבה שכתב־היד עדיין אינו בשל לפרסום. הוא היה ארוך מאוד ולא נראה כמו רומן מגובש אלא כסדרה של אנקדוטות שהקשר ביניהן אינו ברור.
בשנתיים וחצי הבאות הבאות הוף, שהייתה עורכת ספרותית מיומנת חדה, הנחתה את הרפר לי טיוטה אחר טיוטה. ליווי כתיבה תרם רבות להפיכת כתב-היד לנובלה המפורסמת ״אל תיגע בזמיר״ ("To Kill a Mockingbird"). הספר ראה אור ב־1960 בארה״ב, זכה להצלחה מיידית וזיכה את הרפר לי בפרס הפוליצר.
עריכת ספרים: עבודתה של עורכת ספרותית
על התפקיד החשוב שממלאים עורכת ספרותית וליווי כתיבה בהפיכתו של כתב־יד ליצירת מופת.
ב־2007 ראה אור ספר ההמשך ל״אל תיגע בזמיר״ ושמו כשם כתב־היד המקורי של הרפר לי, ״ניצב כל הלילות״, שהפעם נערך עריכה קלה בלבד. הקריאה בו מעניקה הצצה נדירה אל כתב־היד, שנערך עריכה ספרותית מוקפדת וכן אפשרות להתחקות אחר עבודתה של עורכת ספרותית.
הדמויות העיקריות המופיעות ב״ניצב כל הלילות״ הן אותן דמויות המופיעות ב״אל תיגע בזמיר״, אולם הוא שונה לחלוטין בנימתו ובצורתו. סקאוט, הגיבורה הראשית שהכרנו ב״אל תיגע בזמיר״, אינה עוד הילדה ממייקום[1] אלבאמה התולה באביה, השופט אטיקוס פינץ׳, עיניים מעריצות אלא אישה צעירה החיה בניו יורק. אביה, אטיקוס פינץ׳, גזען.
השוני הרב בין כתב־היד המקורי, ל״אל תיגע בזמיר״, מלמד על טיבה של עריכה ספרותית ושל עורכת ספרותית. נראה שהוף מילאה תפקיד חשוב בהפיכתו ליצירת מופת.
״אני סובלת ממעין תסביך אם ורוצה תמיד להסיר את אבני הנגף מדרכם של הסופרים שאני אוהבת ומעריכה את כתיבתם.״
עורכת ספרותית מזן אחר
בתחום ההוצאות לאור רווחים הסיפורים על עורכים ספרותיים עקשניים מפורסמים, שכפו את רצונם על הסופרים. מקסוול פרקינס, עורך ספרותי אמריקאי נודע שערך בין היתר את ספריהם של ארנסט המינגווי, תומס וולף וסקוט פיצג׳רלד, אמר לוולף לחתוך 90,000 מילים מכתב־היד שהפך לרומן הנודע ״הבט הביתה מלאך״, אחד מסיפורי החניכה המפורסמים בתולדות הספרות האמריקאית. העורך הספרותי גורדון ליש שכתב חלקים רבים מסיפוריו של ריימונד קרבר ויש אומרים כי הוא האחראי לשפה החסכנית והמדויקת של קרבר. שנים לאחר מכן התפאר בכך בפני חבריו.
אבל הוף שהלכה לעולמה ב־1974 בגיל 75, הייתה עורכת ספרותית מזן אחר, במכתב שכתבה ב־1969 לאדוארד בורלינגמן, טענה: ״אני סובלת ממעין תסביך אם ורוצה תמיד להסיר את אבני הנגף מדרכם של הסופרים שאני אוהבת ומעריכה את כתיבתם״. אבל, לכל הדעות, הוף הייתה גם עורכת חזקה ובעלת כוח רצון. כשערכה עריכה ספרותית את כתב־היד של הרומן השני של ניקולס דלבנקו: "Grasse, 3/23/66" שראה אור בהוצאת ליפנקוט ב־1968, חתכה כ־200 עמודים לפחות מ־500 עמודיו. דלבנקו היה אסיר תודה לה. לימים אמר עליה בריאיון: ״היא הייתה עורכת ספרותית קשובה מאוד וקשוחה ולמרות זאת מעולם לא הרגשתי שנהגה בי בגסות״.
על תהליכי עריכה ספרותית
חוט העלילה והיחסים בין הדמויות התבהרו לאחר כמה התחלות כושלות.
כל הסימנים מצביעים על ליווי כתיבה ייחודי מאוד שכלל שיתוף פעולה הדוק בין הסופרת לעורכת. ששררו ביניהן יחסים קרובים מאוד. כשש שנים לפני שפגשה את הוף במשרדי ההוצאה, לי איבדה את אִמה שסבלה ממחלת נפש.[2] אפשר להניח שהוף, עורכת ספרותית שעודדה אותה לכתוב ולשכתב את כתב־היד שלה שוב ושוב, הייתה בשביל לי מעין דמות אם. כמו מחברים רבים שספריהם עדיין לא ראו אור, לי לא הייתה בטוחה שהיא מוכשרת. כשהתייחסה להתפתחות של ״אל תיגע בזמיר״ מתוך ״ניצב כל הלילות״ הצהירה כי זאת הייתה הפעם הראשונה שכתבה ספר, לכן עשתה כפי שנאמר לה.
הוף הרחיבה יותר על תהליך העריכה של כתב־היד ועל ליווי כתיבה ודבריה מלמדים על אופיים של תהליכי עריכה ספרותית וליווי כתיבה אישי. לדבריה חוט העלילה והיחסים בין הדמויות התבהרו לאחר כמה התחלות כושלות. בכל טיוטה שכתבה לי נערכו שינויים זעירים עד שכתב־היד הלך והתגבש כנובלה. הוף מספרת כי כאשר לי לא קיבלה את הצעה זו או אחרת, הן שוחחו על כך, לעיתים שעות. לפעמים לי קיבלה את דעתה ולפעמים ההפך, הוף קיבלה את דעתה של לי. היו גם פעמים שהדיון הוביל אותן לתובנות חדשות לגמרי. אבל יחסיהן של הוף ולי היו הרבה מעבר ליחסים שבין עורכת ספרותית לסופרת; באחד מלילות החורף, לי זרקה את כתב־היד שלה מהחלון אל השלג, ואחר כך התקשרה להוף וסיפרה לה על כך בדמעות. הוף הורתה לה לצאת מייד החוצה ולאסוף את הדפים.
עריכה ספרותית – המסע הספרותי של הוף
כמי שגדלה בבית קוויקרי מדורי דורות, ליד פרוספקט פארק בברוקלין, הוף למדה בבית־ספר הקוויקרי ״ברוקלין פרינדס״, שקידם ערכים חינוכיים מתקדמים. אבל נראה שהצוהר האמיתי להלך הרוח שהייתה בו הוף כשהנחתה את לי, הוא הספר שכתבה באותו זמן – הביוגרפיה של ג׳ון לאבוי אליוט (John Lovejoy Elliott). בשנות ה־20 המוקדמות היה אליוט פעיל חברתי ואיש רוח שהקדיש את חייו לאזרחי ניו יורק מהמעמד הנמוך. הביוגרפיה:“A Ministry to Man” ראתה אור ב־1959, שנה לפני ״אל תיגע בזמיר״. ואפשר להניח שהעריכה הספרותית של הוף ל״ניצב כל הלילות״, שהמבקר הראשי של הניו יורק טיימס הגדיר: ״נרטיב מטריד עם דמויות המדקלמות נאומי שנאה״, חילצה אותו מצרה זאת באופן מרתק ואף סייעה להוף להשלים מסע ספרותי משלה.
[1] מייקום, העיר שבה מתרחשת עלילת ״אל תיגע בזמיר״, היא עיר פיקטיבית באלבמה, שתאוריה מבוססים על עיר הולדתה של הסופרת, נל הרפר לי, מחוז מונרו במונורוביל אלבמה. [2] אביה, עורך הדין, שעליו מבוססת דמותו של אטיקוס, מת שנתיים לאחר פרסומו של ״אל תיגע בזמיר״. מקור:
Jonathan Mahler, The Invisible Hand Behind Harper Lee’s ‘To Kill a Mockingbird’, The New York Times (July 12, 2015)
עוד בנושא עריכה ספרותית
