אף שהרומן ״מאה שנים של בדידות״ מאת גבריאל גרסיה מרקס, מתאר את קורותיה של משפחת בואנדיה החיה בעיירה המכונה מקונדו, הוא לא בנוי מרצף אירועים ליניארי אלא כפרקטל – הפרקים, הפסקאות ולעיתים גם המשפטים הם סיפורים בפני עצמם אחוזים אלו באלו, כסיבתם ותוצאתם של מחשבות חלומות, סיוטים, שנשזרים באירועים מהמציאות המדומיינת של הרומן, כמו אסונות טבע, מלחמות.
לכתוב את פומפיי
אפשר להשוות את מבנה הרומן ״מאה שנים של בדידות״ לעיר העתיקה פומפיי. אם לא תקחו סיור מודרך בפומפיי, תגלו שאין בה דרך אחת, אלא דרכים רבות שמובילות למקדשים ולבתים מפוארים יותר ופחות, מרחצאות, גנים ואמות מים, מחסני מזון וחנויות. יש את פומפיי של מטה ואת פומפיי של מעלה והיא גבוהה רחבה ועמוקה משהעין האנושית מסוגלת להקיף במבט בודד. נצחית, כי החיים בה קפאו ברגע, לא התכלו, העיר מעולם לא ננטשה.
קריאה ליניארית ב״מאה שנים של בדידות״ אינה אפשרית, כפי ששום סיור מודרך לא יסביר את פומפיי. כמו פומפיי, גם מרקס לא מניח לקורא ומוסיף עוד ועוד עלילות עלילות משנה, תתי עלילות, מוליך אותו בדרכים צדדיות מתעקלות בסימטאות עלומות שלעיתים מוליכות למבוי סתום. שוב ושוב פורצות החוצה תשוקות שלהטו במסתורים, מאוויים כמוסים.
חוק התשוקה
החוק היחיד התקף ברומן כולו, הוא חוק התשוקה. מכוחו נבנות דמויות ארכיטיפיות נצחיות: צוענים ויידעונים, מגלי הארצות ושודדי ים, נשים, מאהבים, לוחמים, ועוד. הן קמות לתחייה שוב ושוב בואריאציות שאין להן סוף.
ניתן להשוות את הדמויות הארכיטיפיות של מרקס לאלים האולימפיים, שניחנו במראה אנושי, בכוחות על אנושיים וזכו לחיי נצח – כולם נוכחים ומהדהדים בתרבות גם היום – תסביך אדיפוס, המיתוס של סיזיפוס, עקב אכילס ועוד.
כוח החיים שבאלים האולימפיים
לדעת ניטשה, האדם ברא את האלים כדי להתגבר על זוועות החיים - קשיי הקיום וההישרדות בטבע הפראי, ביער – אסונות, מחלות קשות, מיתות:
היווני ידע את אימותיו וזוועותיו של הקיום אך הסתירן על מנת שיוכל לחיות; צלב חבוי בין ורדים – בלשון-הסמלים של גיתה. עולם זוהר זה של הישויות האולימפיות עלה לשלטון אך ורק יען כי ממלכת המוירות האפלה שהועידה לאכילס מוות באיבו ולאדיפוס נישואי-זוועה, שהוסתרה מאחורי דמויותיהם הזוהרות של זאוס, הרמס והשאר. אילו סילק מישהו את התדמית האמנותית של אותו עולם ממצע, היה על האדם ללכת בעקבות חכמתו של אל היער, מלווהו של דיוניסוס. ממצוקה זו יצרה גאוניותו האמנותית של עם זה את האלים הללו.
(ניטשה, אפולו ודיוניסוס, 1990, עמ׳ 35)
האלים האולימפיים, כמו הדמויות הארכיטיפיות ב״מאה שנים של בדידות״ ממצעות ומרככות את האמת האכזרית, דיוניסוס – התשוקה אל הטבע הראשוני הייצרי וההיפרדות ממנו בזוועה – אין אנו יכולים להיות בממשי – אנו מתאחדים עם הטבע ונמוגים. לכן יצרנו את האלים האולימפיים, שיש להם קווים מוגדרים, זוהי ההיפרטות – התרבות כפי שאנו מכירים אותה על כלליה המוגדרים. אבל דיוניסוס הוא המקנה לדמויות ולאלים את חיותם הנצחית – התשוקה.
***
״מאה שנים של בדידות״ הוא רומן רווי דם ודמעות; בעיקר אם נטשתם את "דרך המלך" או אם מלכתחילה לא צעדתם בה, כי אף פעם לא מצאתם אותה; אתם נידונים למאה שנים של בדידות, אבל גם לחמלה ולכבוד, גבריאל גרסיה מרקס קד לכם.
