על ״החברה הגאונה״ מאת אלנה פרנטה
גילוי נאות, לפני שקראתי את ״החברה הגאונה״ – הרומן הראשון בסדרת ״הרומנים הנפוליטניים״ שכתבה סופרת אנונימית בשם העט אלנה פרנטה, צפיתי בסדרת הטלוויזיה שנעשתה בהשראתו. אבל מאחר שהכרתי את העלילה, ידעתי מה עתיד להתרחש. וכך יכולתי לקרוא את הרומן כמרחב שמשרטטת תנועת המטוטלת, הלוך ושוב, בין שכונת העוני הנפוליטנית לגבולות העולם שמחוצה לה, להשכלה גבוהה שתהפוך את חייה של לנה, תגאל אותה מחיי עוני, מאלימות, מבורות. אבל לנה מחכה ללילה.
הילדה שלימדה את עצמה לקרוא בגיל שלוש
לילה המבריקה, האכזרית והמסוכנת; הילדה שלימדה את עצמה לקרוא בגיל שלוש; שלא פחדה לנצח בתחרות לימודים את אלפונסו בנו של דון אקילו אימת השכונה; פסעה באדישות מעושה תחת מטר אבנים וחמקה מהן באלגנטיות; לימדה את עצמה לטינית, יוונית ואנגלית. הנערה שאיימה בסכין סנדלרים על האחים סולרה, בריוני השכונה, תכננה דגמי נעליים שעין לא ראתה כמותן והגתה את מפעל ״נעלי צ׳ירולו״. רק לילה מסוגלת ליצוק משמעות לדברים שלנה לומדת.
ספרי לימוד המדיפים ריח רע
לנה שוקדת על לימודיה בתמיכתה של המורה אוליביירו, שמשיגה לה ספרי לימוד משומשים המדיפים ריח רע. היא מתארת את הכיתות הגדולות, את המתח שהיא נתונה בו, את החרדה העצומה מכישלון. אבל הגימנסיה היא עדיין בחזקת הרפתקה, משום התחרות עם לילה. לילה למרות שלא המשיכה לחטיבת הביניים, קוראת ספרים במהירות רבה משל לנה והתובנות שלה מחודדות מאלו של לנה.
מהי השכלה?
אחת מהשאלות המרכזיות ברומן היא: מהי השכלה. והכותבת עונה – השכלה היא שפה. לא במקרה הכותבת מציגה ברומן את ההשכלה כידע בשפות – איטלקית המובחנת מהניב המקומי, לטינית, יוונית, אנגלית. שפה פורמלית היא ידע נרכש המושג בשקידה תוך ביטול עיסוקים אחרים. אבל לא די בשפה פורמלית, בהטיית פעלים בדקדוק ובתחביר, כדי לברוא עולמות. להפך, צריך לחרוג מכללי השפה דרוש משהו אחר, תרתי משמע. מעבר לתכונות, כגון כישרון, שנינות, רגישות ומקוריות, דרוש אופי, אישיות, משהו ששום מוסד לא יכול להקנות. ללא לילה, לנה מתארת את שיממונם של הלימודים ואת חוסר מובנותם של הספרים שהיא מקבלת ממורתה, בשל היותה תלמידה מצטיינת. אך לשווא חיכתה לה שתבוא.
דברים שאין להם שפה
לילה לא תבוא. האינטליגנציה הטבעית שניחנה בה, הברק אינם רק תפיסה מהירה של פרטים וארגונם, אלא גם מצב נפש, רגישות וחמלה הממוססות את הגבולות בינה לבין בני משפחתה ודרי השכונה הנואשים; היא חסה על מלנה האלמנה טרופת הדעת, שאוכלת את הסבון הריחני; על אביה פרננדו, הסנדלר העני, שמעיף אותה מהחלון ושובר לה את היד, אך לא מחוסר אהבה או מרוע; על הנגר האומלל פאלוזו, שאיבד את הנגרייה שלו בשל חובותיו לדון אקילו מלווה בריבית קצוצה ואיש הקמורה ורצח אותו. את מורכבות האירועים שהיא חווה, אין שום דרך לכמת בפסוקים. ידע בשפות לא יעזור, אין לזה שפה. ובניגוד חד, נינו סארטורה, הנער המצטיין האינטלקטואל שלנה מאוהבת בו מרחוק – עליו פוסקת לילה שהוא יהיר מאוד, מרוכז בעצמו ומכוער.
התמוססות – אובדן גבולות
לנה שמכירה את לילה היטב, אינה חסה עליה ולא רק משום שתכופות היא מקנאה בה. אלא משום שהיא יודעת שלא נסיבות חייה של לילה מנעו ממנה לצאת מהשכונה ולבטא את כישרונותיה הרבים. לנה בעצמה מציגה ללילה אינסוף פתחי מילוט מהשכונה, ממשפחתה קשת היום, מהנישואים לסטפנו שבדיעבד מתברר לה שאף הוא קשור למשפחת סולרה ולמאפיה הנפוליטנית - ה״קמורה״. גם פסקואלה עובד בניין וקומוניסט, המאוהב בלילה, מעיר שיכלה לברוח מהמשפחה שלה, לברוח מנאפולי. אבל לילה לא תברח בתחילת הרומן מתארת הדוברת אירוע מילדותן – היום שבו לילה פיתתה את לנה לצאת מגבולות השכונה. למורת רוחה של לנה שרוצה להרחיק עוד, לילה מחליטה לשוב לשכונה ולא מנמקת את החלטתה. שתיהן חוזרות. לנה תשוב לשכונה שוב ושוב אך לילה תתמוסס בה.